אודות השיטה

מבוכה. הוא לא יודע מה לעשות עם העוצמה של הרגע, והצחוק הוא פורקן עצבי — לא לעג. ילדים צוחקים כשמשהו גדול עליהם.

"אני מרגישה משהו כל כך גדול שאני לא מסוגלת להכיל אותו — ואני בודקת אם אתם עדיין אוהבים אותי גם ככה."

כאב של נטישה שאין לו מילים. "אני נעלם לכם מהעיניים, ואני לא יודע איך לחזור להיראות."

לרוב "משעמם לי" זה בכלל לא על שעמום. זו לפעמים דרך להגיד "אני מרגישה ריקה / לבד / לא רגועה" — והיא בחרה את המילה היחידה שיש לה.

מערכת עצבים שקועה עמוק. ילדים רגישים צוללים לתוך משחק כמנגנון ויסות, והמעבר החד החוצה באמת קשה להם. זה לא "לא רוצה" — זה "לא מצליח לעבור".

זו דווקא המחמאה הכי גדולה. היא מחזיקה את עצמה כל היום, ואצלכם — במקום הבטוח היחיד — היא מרשה לעצמה להתפרק. ההתפרצות היא אמון, לא זלזול.

הבושה כל כך שורפת שהוא סוגר את החנות. "לא אכפת לי" זה שריון. מתחתיו יושב "אכפת לי כל כך שאני לא עומד בזה".

תסכול פרפקציוניסטי. המגדל לא יצא כמו שהיה בראש שלה, והפער בין הדמיון למציאות בלתי נסבל. ההרס הוא ניסיון להחזיר שליטה.

עומס. אנשים, רעש, שינוי בשגרה — והוא בודק בקול רם: "גם עכשיו, כשכולם מסתכלים, אתם עדיין שלי?"

היא מתרגמת בקול את מה שהיא מרגישה בפנים — "כשאתה אומר לי לא, אני מרגישה לא אהובה" — רק שזה יוצא הפוך, כהאשמה. ילדים תוקפים החוצה את מה שכואב להם פנימה.